הכל אודות רבי שמעון בר יוחאי

תלמודו של רבי שמעון בר יוחאי

התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, נולד כחמישים שנה לאחר חרבן בית שני, בערך בשנים תש"ע 4770 לבריאת העולם, יום לדתו אינו ידוע; מכל מקום, יש אומרים שגם נולד ביום ל"ג בעמר. ויש שאומרים, שיום הלדתו היה בחג השבועות, יום בו נתנה התורה לעם-ישראל. על לדתו מספר בספר 'נחלת אבות' (ח"ג), שמצא כתוב בספרים, שאביו יוחאי היה משבט יהודה, והיה מגדולי הדור, ועשיר ונכבד וקרוב למלכות, ואשתו של יוחאי היה שמה שרה - מזרע הנשיאים, זרעו של הלל הזקן, ותהי שרה עקרה, וכשראה שעברו הרבה שנים עלה בדעתו של יוחאי הצדיק לגרשה לאחר זמן נודע הדבר לשרה אשתו, שיוחאי בעלה רוצה לגרשה, ולא אמרה לו דבר; רק שהיתה מרבה לצום ולתת צדקה ומתפללת יום-יום בהיותה לבדה. ותבך בכי גדול לפני השם בלב נשבר, להצילה מגרושין, על ידי שתלד בן.

ויהי בליל ראש-השנה, וירא יוחאי בחלומו והנה הוא עומד ביער גדול מלא אילנות לאלפים ולרבבות - מהם רעננים הנותנים פרות, ומהם יבשים; והוא, יוחאי, נשען על אילן יבש, וישא עיניו וירא והנה איש מדה, מראהו נורא מאד, ועל שכמו נאד אחד מלא מים, ויעבר בכל היער וישקה כמה מהאילנות היבשים, וכמה מהאילנות עבר עליהם והניחם כמו שהם יבשים ולא השקה אותם. ויגיע עד האילן אשר נשען עליו יוחאי, ויוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים טהורים, וישקה את האילן אשר נשען עליו יוחאי ויברכהו. ואז ראה יוחאי, כי שרתה הברכה באותם מעט מים, וגאו מאד ויכסו כל סביבות האילן שעליו נשען, ואז תכף נשא האילן פרי - תפוחים גדולים ויקרים, וסביבם מלא עלים רעננים, ויגדל האילן עד מאד עלים ופרות הנותנים ריח חזק למרחוק. וישמח יוחאי מאד על המראה שראה בחלומו, ויקץ משנתו מתוך שמחה, ובכן דובב הכתוב: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, הללויה".

ויספר את חלומו לאשתו ויאמר לה: חלום חלמתי, ופתרונו, לדעתי, פשוט הוא: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים - מהן נותנות פרות, ומהן עקרות, כאילנות היבשים; ובראש-השנה נפקדות - יש מהן להוליד, ויש מהן נשארות עקרות. ואת, בתי, היא האילן שהייתי נשען עליו, והשקו אותי ממעין הברכה, להוליד בנים צדיקים וחכמים. ואמנם דבר אחד נשאר לי להבין בפתרון חלומי: מדוע כל האילנות השקה אותם מהנאד, והאילן שהייתי נשען עליו השקהו מהצלוחית ושפך עליו את כל הצלוחית, ולא השקה מאותה צלוחית, לא קדם לכן ולא אחר-כך, שום אילן אחר, רק את כלה שפך על אותו אילן שהייתי נשען עליו?! ותאמר לו אשתו: תמיהתך תמיהה, ובכן תרשני לילך אצל הקדוש רבי עקיבא להגיד לו את החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו.

ויהי במוצאי ראש-השנה הלכו שניהם יחדו אצל התנא הקדוש רבי עקיבא, ויספר לו יוחאי את חלומו, ויפתר לו כאשר פתר יוחאי, ואמנם הודיעו סבת השקאת אותו אילן רק מהצלוחית, ויאמר לו: דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות, שאי אפשר לה להוליד בשום אפן, ורק על-ידי תפלותיה ורב דמעותיה אשר שפכה לפני השם, הם שזכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת, והצלוחית שראית היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה ורווה להוליד לך בנים; ולכן לא השקו מאותה הצלוחית שום אילן אחר, רק אותו אילן שאתה נשענת עליו, הרומז לאשתך. ויאמר רבי עקיבא אל שרה: הנך בזאת השנה הרה ויולדת בן, שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו! וישמחו יוחאי ושרה אשתו מאד מדברי רבי עקיבא, וילכו לביתם לשלום. ותהר ותלד בן ביום חג השבועות, שבו נתנה תורה לישראל, והבית נתמלא אורה מההוד וההדר שהיה חופף עליו, וידעו כל רואיו כי ברכה בו ויאיר לישראל אור גדול. וישמחו הוריו בו מאד ויהללו את השם, ויחלקו צדקות ויעשו סעודה ומשתה גדול ביום מילתו, ויקרא את שמו שמעון, כי שמע השם לקול תפלת אמו ולקול בכיותיה. מהיום ההוא נתנו עיניהם עליו לשמרו מכל טמאה ולגדלו בקדשה ובטהרה, ומעת החל לדבר, הרגילוהו רק בדברים שבקדשה - פסוקים ומאמרים. ובהיותו בן חמש שנים, מסרוהו לישיבה שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, ויהי כמעין המתגבר, ובהיותו ילד קטן כבר היה שואל שאלות בדיני התורה להתנאים הגדולים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. ואותו תלמיד - רבי שמעון בן יוחאי - היה מגדולי התנאים בסוף הדור הרביעי. עקר פעילותו היה בשנים ג' אלפים תת"צ לבריאת העולם.

רשב"י היה חתנו של התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר.

רבנו נפטר ביום ל"ג בעמר, ג' אלפים תתק"כ.

ספרו הק'

סתם רבי שמעון המזכר במשנה ובתלמוד רבי שמעון בר יוחאי הוא. רבי שמעון בר יוחאי תורת רבו בפיו יותר משאר תלמידים, וממה שלמד מרבו מסר לנו לדורות הבאים אחריו "ספרי" - מדרש הלכה על ספר במדבר ודברים, "מכילתא" - מדרש הלכה על ספר שמות.

אך ביחוד נודע לנו ספרו "הזהר הקדוש" הנקרא גם "מדרש יהי אור", שמקבלים אנו מדור דור שרבי שמעון בר יוחאי חברו יחד עם החבריא - תלמידיו, לאחר שהותו שלש עשרה שנה במערה, והוא חבור על פרשיות התורה, כמו כן הוסיף רבי שמעון בר יוחאי חבור "רעיא מהימנא" (על שם משה רבינו רועה נאמן) ומפזרים הם בספר הזהר, ו"ספרא דצניעותא" חמשה פרקים כנגד חמשה חומשי תורה.

כמו"כ חיבר הספר "תקוני הזהר" ובו גלה סוד ד' ליראיו שבעים אנפין (פנים) במלת בראשית ברא אלקים, גם "אדרא רבא קדישא" עשו רשב"י ותלמידיו כשנתכנסו בין האילנות (אדרא - לשון גרן או חדר או אספה) ונכנסו לשם עשרה רשב"י ובנו רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי בר יעקב ורבי יצחק ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא ורבי יוסי ורבי ייסא, ויצאו שבעה כיון שרבי יוסי בר יעקב ורבי חזקיה בר רב ורבי יוסי מתו קדם שיצאו, וכשראו החברים שמלאכים קדשים נושאים אותם צעק רבי שמעון ואמר שמא נגזרה עלינו חס ושלום גזרה להענש על שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מיום שעמד משה על הר סיני? ענתה בת קול ואמרה לרשב"י: אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא אלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה.

ונכתב בספר

ודברי ספר הזהר נתקבלו מפי רבי שמעון בר יוחאי בעל-פה ומכסים, וכן נמסרו לבנו ותלמידיו, וכל זמן שחי רשב"י, וישיבתו היתה קימת, לא נכתבו הדברים על ספר כלל, ובספר שערי מירון מביא שכדי שלא תשתכח תורת הסוד מישראל החליט רשב"י להעלות על כתב את רזי התורה, וכל כך מנה את רבי אבא שהיה סופר מהיר מגדולי תלמידיו לכתבו, במקורו היה ספר הזהר על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, והיה משקלו כמשא גמל, ולדאבוננו לא נותר לנו רק על חמשה חמשי תורה. וכיון שנפטר רשב"י לעולמו היו הדברים טמונים וסתומים אצל בנו ותלמידיו, ותלמידי תלמידיו, והם היו שהביאו הדברים אחר כך בזמנים שונים והעלום על ספר לסדרם בכתובים, והם חתמו את ספר הזהר ושאר ספרים [וכן הוסיפו עליו משלהם עוד בימי האמוראים] ובלשון סורסי [ארמית] נכתב כמו התלמוד הירושלמי.

התגלות ספר הזהר

יש אומרים שהרמב"ן מצא את ספר הזהר בארץ ישראל ושלחו לקטלוניא שבספרד, ונתגלגל לידו של תלמידו רבי משה דליאון, ואחר מותו מצאו הספר, ואז יצא לאור העולם.

עם הופעתו יצאו על הספר אנשים שערערו על מקורו, אך אנו אין לנו אלא עדותם של רבותינו חכמי הדורות, רבינו בחיי, שהיה תלמיד הרשב"א גדול תלמידיו של הרמב"ן, ואחריו כל גאוני ישראל מזמן הראשונים ועד האחרונים אשר קבעו שספר הזהר הוא ממדרשו של רשב"י, ורבנו בחיי מביא בשם רבו הרשב"א זכרונו לברכה, שהוא ראה ספר הזהר, וכן מביא מלשון ספר הזהר ומכנהו בשם "מדרשו של רשב"י וכו'" וכן העידו עליו, על הספר הקדוש, "ספר הזהר" כל הבאים לפניו ולאחריו.

מצויה מסרת נוספת בענין התגלותו של ספר הזהר: כי לפני שמונה מאות שנה לערך, היה ספר הזהר גנוז במערה אחת בכפר מירון וישמעלי (ערבי) מצאו, והיה מוכר הדפים לרוכלים שבגליל, ובהם היו עוטפים את מרכלתם, עד שבא חכם אחד מן המערב ונפלו לידו כמה מן הכתבים הלך תר וחפש באשפתות ובזבלים אחר שאר הכתבים עד שמצאם ועשאם חטיבה אחת, והוא ספר הזהר עד היום הזה.

רבי שמעון בר יוחאי במערה

במערת צורים

עד לאותם הימים בהם חי ופעל רבי שמעון בר יוחאי היתה תקופה קשה ביותר לעם-ישראל. הרומאים, ובראשם הקיסר אדרינוס, רדפו את היהודים בכל מקום שהיו. רדיפות אלו נמשכו מאז חרבן הבית ועד לתקופה זו של רשב"י. במיחד רצו הרומאים לגזר על היהודים שימירו את דתם, והכל על-ידי גזרות קשות, ודור זה היה נקרא בפי חז"ל "דורו של שמד", כי זה היה עקר מטרתם - השמדה רוחנית של כלל-ישראל. וכידוע, שהם הוציאו להורג את עשרת הרוגי מלכות, אשר ביניהם נמנו גם רבותיו של רשב"י. אך לאחר מכן, בימיו של רבי שמעון, כשעלה על כס קיסרות רומי המלך אנטונינוס פיאוס, הוקל מעט עלם של הרומאים. אולם לא כן היה גורלו של רבי שמעון. הוא עצמו נרדף על-ידי המלכות ואף הוציאו עליו גזר דין מות, מסבת היותו מנהיג ישראל, עם השם, ומלמד תורתו. הוא הכרח להמלט ולהחביא את עצמו במערה שלש-עשרה שנה. ומעשה שהיה כך היה: הרומאים, במקביל לגזרותיהם, התחילו בבנית ארץ-ישראל: בנו גשרים ושוקים ותקנו מרחצאות, ובכל בכדי להראות ליהודים, שטוב וכדאי להתחבר אליהם ולחסות בצלם. ובאותה עת ישבו יחד חכמי ישראל והם: רבי יהודה בר אלעי, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, וישב אתם גם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהם של אמה זו: תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות!" רבי יוסי שתק ולא הגיב מאומה. נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצרך עצמם: תקנו שוקים - להנאתם ולטובתם; תקנו מרחצאות - לעדן בהם עצמם; תקנו גשרים - לטל בהם מכס.

הלך יהודה בן גרים וספר את הדברים לקרוביו וידידיו, ובתוך כך נודע הדבר גם למלכות. יצא דבר המלכות וגזרתם על כל המשתתפים באספה, כדלהלן: רבי יהודה ששבח את הרומאים - יתעלה ויהיה ראש המדברים בכל מקום; רבי יוסי ששתק - יגלה לצפורי; רבי שמעון שגנה - יהרג!

כאשר נודע הדבר לרבי שמעון, ברחו הוא ובנו רבי אלעזר, מביתם והתחבאו בבית-המדרש. כל יום היתה אשתו מביאה להם פת לחם וכד של מים לסעד את לבם.

כאשר גברו החפושים, חשש רבי שמעון שמא יתגלה מחבואם, ואמר לבנו: נשים דעתן קלה, שמא יצערו אותה אנשי המלכות והיא עלולה לגלות את מקום מחבואם! יצאו רבי שמעון ובנו מבית-המדרש וברחו אל מחוץ לעיר והתחבאו במערה אחת, בכפר פקיעין אשר בגליל העליון. נעשה להם נס ונברא להם עץ של חרובים ומעין של מים, ומהם אכלו ושתו כל ימי היותם במערה.

היה זה נס בתוך נס: מאחר שעץ החרוב אינו טוען פרות אלא לאחר שבעים שנה, ואלו כאן הוציא פרות בו במקום. ועוד מנפלאות העץ, שאף-על-פי שהיה עץ של חרובים, היה נהפך בכל ערב-שבת לאילן של תמרים.

בזמן ששהו במערה היו פושטים את בגדיהם כדי שלא יתבלו, והיו יושבים עד צוארם מכסים בחול, כשהם לומדים ועוסקים בתורה. רק בשעת התפלה לבשו את בגדיהם והיו מתפללים בהם, ולאחר מכן שוב היו פושטים את בגדיהם, מתכסים בחול וממשיכים ללמוד.

שתים-עשרה שנים רצופות ישבו במערה, ואף אחד לא ידע על מקום מחבואם, זולת אליהו הנביא, שהיה בא אליהם פעמים בכל יום ולומד עמהם. באותו הזמן הגיע רבי שמעון למדרגותיו הנשגבות, שם נתגלו לו סתרי תורה, ורזין דרזין. ואחר שיצאו מהמערה גלה אותם לבני החבריא, וכמו שהעיד רבי יוסי, שמיום בו עזב רבי שמעון את המערה, לא היה דבר שנעלם מהחברים, והסודות העליונים ביותר נתגלו להם בבהירות כה גדולה, כאלו נתנו באותה שעה מהר-סיני.

לאחר שעברו שתים-עשרה שנה מת המלך והגזרה נתבטלה, אלא שלא היה מי שיודיע לרבי שמעון בר יוחאי, מאחר שלא ידעו היכן הוא נמצא. בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: מי יודיע לבן-יוחאי שהמלך מת וגזרותיו נתבטלו? שמעו זאת רבי שמעון ובנו ויצאו מן המערה.

 

בצאתם מהמערה

בצאתם מן המערה ראו בני-אדם כשהם חורשים וזורעים. התפלא רבי שמעון על העולם שנוהג כמנהגו ואמר: כיצד מניחין הללו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנתנו בו עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת-קול ואמרה להם: האם יצאתם מן המערה כדי להחריב את עולמי? חזרו למערתכם!

הלכו וחזרו למערתם וישבו שם שנים-עשר חדשים נוספים. נענה רבי שמעון ואמר: כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט רשעים בגיהנם אינו יותר משנים-עשר חדש. יצתה בת-קול ואמרה: צאו ממערתכם!

כשיצאו מן המערה, פגשו בציד שהיו בידו קשת וחץ ללכד בהם צפרים. עמדו והבחינו, כי יש מהם נלכדים, ויש מהם שנמלטים מהחץ ואינו פוגע בהם. כששמע רבי שמעון בת-קול מן השמים האומרת: "דימוס, דימוס!" (הצלה ושחרור), לא היתה הצפור נלכדת, וכשהקול יצא והכריז: "ספקולא!" נלכדה הצפור.

פנה רבי שמעון אל בנו רבי אלעזר ואמר:

- אם צפור אינה יכולה להלכד אלא-אם-כן נגזר עליה מן השמים, נפש אדם בודאי שלא! אם-כן למה לנו להחבא?

לפי המובא בזהר, הסתתרו רבי שמעון ובנו במדבר לוד, ואלו דברי הזהר:

רבי שמעון בן יוחאי הלך וברח למדבר לוד והסתתר במערה אחת, הוא ורבי אלעזר בנו. נתרחש להם נס ויצאו להם חרוב ומעין-מים. אכלו מאותו חרוב ושתו מאותם מים. היה אליהו, זכור לטוב, בא אליהם בכל יום פעמים ולומד אתם, ואיש לא ידע בהם.

יום אחד היו החכמים בבית-המדרש שואלים ואומרי: קללות שבתורת-כהנים כנגד בית ראשון הן, קללות שבמשנה-תורה - כנגד בית שני והגלות האחרונה. קללות שבתורת-כהנים יש בהן הבטחות וחבת הקדוש-ברוך-הוא לישראל, כמו שכתוב: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו', ונאמר: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים" וגו'; ואלו קללות שבמשנה-תורה אין בהן הבטחות ואין בהן נחמה כלל כמו שכתוב בקללות ראשונות? ולא היו יודעים!

קם רבי יהודה בר אלעי ואמר: חבל על העדרו של בן-יוחאי, ואין מי שיודע היכן הוא נמצא, ואפילו אם יש מי שיודע - אין לו רשות לגלות.

שליחות היונה

יום אחד קם רבי יוסי ברבי יהודה בבקר וראה עופות פורחים, ויונה אחת עפה אחריהם. קם רבי יוסי על רגליו ואמר: יונה, יונה, הנאמנת בשליחותה מימי המבול! הדיוקן של העם הקדוש לך יאות ולך נאה (כנסת ישראל נמשלה ליונה); לכי ועשי לי שליחות אחת לבן-יוחאי במקום שהוא שם !!!

ירדה היונה ועמדה לפניו. כתב רבי יוסי פתקה אחת ואמר מה שאמר, לקחה היונה את הפתקה בפיה, הלכה ועפה אל רבי שמעון וכשכשה לו בכפניה. הסתכל רבי שמעון, הבחין בפתקה ובכה, הוא ורבי אלעזר בנו. אמר: בוכה אני על שפרשתי מן החברים, ובוכה אני על דברים אלו, שלא נתגלו להם. מה יעשו דורות אחרונים אם ישגיחו בזה?

לעת ערב כתב רבי שמעון פתק ושם אותו בפי היונה. עפה היונה ובאה לרבי יוסי, שהיה עדין במקומו ועיניו מצפות. כיון שראה אותה, אמר: יונה, יונה! כמה נאמנת את, יותר מכל עופות השמים!

קרא עליה (את הכתוב) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית בפיה" (בראשית ח, יא). לקח ממנה את הפתק, והראה להם וגלה להם את המעשה, ותמהו החברים מאד.

בכה רבי יהודה ואמר: וי! אף-על-פי שאין אנו יודעים היכן הוא נמצא, "מקום שיפל העץ שם יהוא" (קהלת יא, ג) - מקום שבן-יוחאי שם, החברים עמו ומתעוררים על-ידו ולומדים ממנו. אשרי נפשו של בן-יוחאי, שהקדוש-ברוך-הוא עושה עמו נסים: הוא גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקים. ועתיד הוא להיות ראש לצדיקים היושבים בגן-עדן, ויקבל פני השכינה ויראה את הקדוש-הוא, וישתעשע עם הצדיקים ויאמר להם: "באו נשתחוה ונכרעה, לפני ה' עשנו" (תהלים צה, ו).

היצאה מן המערה

לאחר שיצאו מן המערה, ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה, היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!

בערב-שבת עם חשכה ראו זקן אחד כשהוא מחזיק בידו שתי חבילות של הדסים וממהר לביתו. שאלו אותו: למה לך חבילות אלו?

אמר להם: לכבוד שבת הבאתי אותן, להריח בהן!

שוב שאלו אותו: למה לך שתים ואין די לך באחת?

אמר להן שתי אלו הן, אחת כנגד "זכור" ואחת כנגד "שמור"!

אמר לו רבי שמעון לבנו: בוא וראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל! ושניהם שמחו מאד על שמצאו בדרכם יהודי יקר זה. אז נתישבה ונחה דעתם, ויותר לא הקפיד רבי אלעזר.

אחר שיצאו מהמערה היו רבי שמעון ובנו תשושי כח וכל גופם העלה חבורות ופצעים. כששמע חותנו, רבי פנחס בן יאיר, שכבר יצאו מן המערה, הלך לקראתם לקבל את פניהם, והביאם לטבריא כדי לרחץ שם בחמי טבריא. הכניסם לבית-המרחץ והיה סך ורוחץ את גופם במים ובשמן. ראה הרבי פנחס, שכל גופם מלא סדקים ובקעים מחמת החול שישבו בו במשך שלש-עשרה שנים. הצחיל רבי פנחס לבכות מרב שער, ונשרו הדמעות על הפצעים של רבי שמעון והכאיבו לו מאד. אמר לו רבי פנחס: אוי לי שראיתי אותך פצוע ומכה!!!

אמר לו רבי שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראית אותי כן לא היית מוצא בי כל-כך הרבה תורה!

וספרו לנו חכמינו ז"ל, שאמנם גם לפני שיצא רבי שמעון אל המערה היה גדול מאד בתורה, אך לפני היות רבי שמעון במערה - כאשר היה מקשה איזו קושיא תוך למודו, היה רבי פנחס מתרץ לו ועונה שנים-עשר תירוצים, ועכשו לאחר שיצא מן המערה - כשהיה רבי פנחס מקשה קושיה, היה רבי שמעון מתרץ לו עשרים וארבעה תרוצים על קושיתו.

לאחר שרחצו את גופם בחמי טבריא, עלתה להם ארוכה; פצעיהם נתרפאו וגופם התחזק והחלים.

פעם אחת, בלכתו בדרך, פגש רבי שמעון בר יוחאי את יהודה בן גרים - אותו אדם אשר לא שמר את מוצא פיו, ומשום כך נאלצו רבי שמעון ובנו להסתתר במערה. התפלא רבי שמעון ואמר: "עדין נמצא זה בעולם?!"

נתן בו רבי שמעון את עיניו (הביט בו בהקפדה) - ומיד נעשה גל (ערמה) של עצמות !!!

 

פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי

באותו היום שרבי שמעון עמד להסתלק מן העולם והיה מסדר דבריו, התכנסו החברים לבית רבי שמעון, והיו לפניו רבי אלעזר בנו ורבי אבא ושאר החברים, והבית היה מלא.

זקף רבי שמעון את עיניו וראה שהבית נתמלא. בכה רבי שמעון ואמר:

בפעם אחרת, כאשר הייתי חולה, היה רבי פנחס בן יאיר לפני, ועד שבחרתי מקומי המתינו לי, וכשחזרתי הקיפה אש סביבי ולא פסקה לעולם, ולא היה נכנס אדם אלא ברשות, ועכשו ראיתי, שפסקה האש והבית נתמלא !!!

בעודם יושבים, פקח רבי שמעון את עיניו וראה מה שראה, והקיפה האש את הבית. יצאו כלם, ונשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא, ושאר החברים ישבו בחוץ.

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: צא וראה אם רבי יצחק נמצא כאן, כי אני ערבתי לו (בשעה שמלאך-המות בקש לקחתו) שלא ימות. אמר לו שיסדר דבריו וישב על ידי! אשרי חלקו!

קם רבי שמעון ממקומו וישב, חיך ושמח. אמר: היכן הם החברים? קם רבי אלעזר והכניס אותם, וישבו לפניו. נשא רבי שמעון את ידיו והתפלל תפלה, והיה שמח ואמר: "אותם החברים שהיו בבית ה'אדרא' יבואו לכאן!" יצאו כלם, ונשארו רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי חיא. בינתים נכנס רבי יצחק. אמר לו רבי שמעון: כמה יפה חלקך! כמה שמחה עתידה להתוסף לך היום הזה!

ישב רבי אבא מאחורי כתפיו, ורבי אלעזר לפניו. אמר רבי שמעון: הרי עתה שעת רצון היא, ואני רוצה להכנס לעולם הבא בלי בושה! והרי דברים קדושים, שלא גליתים עד עתה, ברצוני לגלותם לפני השכינה, שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם. ועד עכשו היו צפונים בלבי, כדי שאכנס בהם לעולם הבא. וכך אסדר אתכם: רבי אבא יכתב, ורבי אלעזר בני ישנן (יבאר הדברים), ושאר החברים יהגו בלבם.

עמד רבי אבא מאחורי כתפיו, ורבי אלעזר בנו ישב לפניו. אמר לו: "קום, בני, שהרי אחר יושב באותו מקום!" קם רבי אלעזר. התעטף רבי שמעון וישב. פתח ודרש דרוש על הפסוק (תהלים קטו, יז): "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה". שוב פתח רבי שמעון ואמר: הקדוש-ברוך-הוא רוצה בכבודם של צדיקים יותר מבכבודו. ועכשו הקדוש-ברוך-הוא רוצה בכבודי, וכל הצדיקים שבגן-עדן באו עמו. הרי רב המנונא סבא כאן, וסביבו שבעים צדיקים, מעטרים בעטרות מבהיקות מזהרו וזיוו של הקדמון בקדש, סתום של כל הסתומים, נעלם של כל הנעלמים! ורב המנונא בא לשמע בחדוה דברים אלו שאני אומר. עד שהיה יושב, אמר: הרי רבי פנחס בן יאיר כאן הכינו לו את מקומו! נזדעזעו החברים ועמדו ממקומם וישבו בשפולי הבית, ורבי אלעזר ורבי אבא נשארו על מקומם לפני רבי שמעון.

כל אותו היום לא פסקה האש מלבעור מסביב הבית ולא היה מי שיתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו. כל אותו היום שכבתי על הארץ וגעיתי בבכיה. לאחר שנסתלקה האש, ראיתי את המאור הקדוש, קדש הקדשים, שנסתלק מן העולם, כשהוא שוכב על ימינו מעטף ופניו שוחקות ... עמד רבי אלעזר בנו, לקח את ידיו ונשקן, ואני לחכתי את העפר שתחת רגליו. בקשו החברים להספידו ולא יכלו לדבר! התחילו החברים בוכים. ורבי אלעזר בנו נפל שלש פעמים ולא היה יכול לפתח את פיו. עמד רבי חיא על רגליו ואמר: "עד עכשו המאור הקדוש השגיח עלינו עכשו הגיעה השעה להשתדל בכבודו!" עמדו רבי אלעזר ורבי אבא, לקחוהו באפריון מי ראה את מבוכתם של החברים וכל הבית היה מעלה ריח ניחוח. העלוהו במטתו, ולא התעסקו בו אלא רבי אלעזר ורבי אבא.

 

המאבק על מקום קבורתו

המאבק על מקום קבורתו

באו אנשים של הכפר הסמוך, והפצירו בהם (כי רצו שיקבר המאור במקומם). בני מירון צעקו בחבורה, כי חשבו שלא יטמן בגבולם. לאחר שיצאה המטה עלתה המטה באויר, ואש היתה מלהטת לפניה. עד שהגיע למקום קברתו. שמעו קול: "התכנסו, בואו והתאספו להלולא של רבי שמעון!" "יבוא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נז).

כשהכנס למערה, שמעו קול מהמערה: "זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות (שם יד)! כמה קטרוגים ברקיע משתתקים ביום זה בגללך, רבי שמעון בן יוחאי, שרבונו משתבח בו בכל יום. אשרי חלקו למעלה ולמטה! כמה אוצרות עליונים שמורים לו! עליו נאמר (דניאל יב): 'ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין'!